להיות מפקד חלק ב'

נחזור לסרטים שהגיבור קם מיאוש לתקווה או משו כזה, זה מה שעשיתי. את ההכנות למבחני כניסה לקורס מפקדים עשיתי במהלך "צוק איתן" בין סיור לפעילות ללישון שעתיים. את המבחן הראשון לא עברתי מהלחץ של הבחינה הפרונטאלית כאילו צולבים אותי. ואת השני עברתי על הקשקש. לפני שהתחיל הקורס ישבתי עם עצמי וחשבתי על המפקדים שהיו לי וחשבתי מה אני רוצה שיהיה בי מהם ומה ממש לא. עשיתי עם עצמי ברית כך שאין מצב שאני משנה את עצמי ואת הדברים החשובים לי בגלל איזה הכשרה של חודשיים וחצי. הכשרה כזאת קשה, אינטנסיבית ועם מפקד לא משו כדוגמא אישית לא הייתי רוצה ומאחל לאף אחד. היה לי כל קשה. חצי קורס עיוני כשלכל שבוע 2 מבחנים רעים שלא נגמרים ככה שהדיו בעט נגמר לפניהם. ושבועות הפלגה שאמורים לשפר אותך בתפקוד בים ובניהול צוות אבל רק חירבנו על זה. גם את המבחנים המסכמים בקורס עברתי רק בפעם השניה.לא פשוט בכלל. שאלתי את עצמי כמה וכמה פעמים למה אני עושה את זה ולמה זה שווה את כל החרא הזה שאני עובר בדרך, פיזי ונפשי. התנחמתי בזה שכשאני חוזר לפקד זה על אנשים שאני מכיר ועל אחלה של צוות כאילו אני בעצמי בחרתי כל בנאדם. עם כל הכיף הזה שידעתי מי האנשים עם זה הגיע גם החלק הלא נעים. אני מפקד של החברים שלי. מי לעזאזל חשב על הרעיון המטומטם הזה לתת שבת לחבר, להעניש חבר, לתת בראש לחבר. הייתי צריך לחשוב כמה פעמים האם אני מחליק את מה שהם עשו לא טוב או זורק הערה, או עושה פעולת נגד כדי "לחנך" אותם כרצוני. זה היה הקונפליקט הכי גדול שהיה לי מאז ומתמיד. ואז נפל לי האסימון. אם אנחנו חברים זה אמור לעבוד הכי טוב שיש כי הם יכבדו אותי בגלל המקום שלי ובגלל שהם יודעים כמה הם חשובים לי. כל כך חשובים שהייתי מפחד עליהם אם אחד היה נשרט לי מנייר, לא הייתי יכול לסבול את המחשבה שלאחד מהם עלול לקרות משו וזה תחתיי. אני נדפק מזה, עד כמה אגואיסטי שזה יכול להישמע. וכך היה. היינו צוות מדהים ועבדנו בצורה כל כך כיפית יחד.